האיש שכפאו שד והאישה אשר נתתה עמדי 

הנה משפט של סתם: "הסיפורים שאותם סיפרו לי חברים". המהדרין אומרים: שגיאה! צ"ל: הסיפורים שסיפרו לי חברים. ואכן במקרים רבים "את" ונטיותיה (אותי, אותך, אותו, אותה, וכו') אינן נחוצות במשפטים כאלה: הספר שאותו קנית לי. צ"ל: הספר שקנית לי, ואפשר להכביר דוגמאות.

ובדרך אגב נזכיר שהשימוש ב"ש..." הוא וריאציה מאוחרת יחסית על השימוש ב"אשר", ואם נקרא את "אשר" כשוות ערך ל"ש...", אפשר להביאדגמאות גם מהמקרא, ואסתפק באחת: בראשית ג,יב "ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואכל". ולא האשה אשר אותה נתתה עמדי. ובלשון מאוחרת יותר: האישה שנתת עמדי. ולא האישה שאותה נתת עמדי (אבל ראו הערת שוליים).

אבל שכיח שהשימוש ה"שגוי" הזה נחוץ להבהרת המשמעות.
ראשית, הבה נבדוק למה שימוש ב"את" ובנטיותיה (אותו, אותה וכו') מיותר למשל במשפט: המעשייה שסיפרו לי השכנים, אין ספק, כי מעשייה היא נקבה יחידה והשכנים הם זכר רבים. לכן באמת לא נחוץ "המעשייה שאותה סיפרו לי השכנים".

לא כך במשפט: "איש שנשך כלב". הן האיש הן הכלב הם זכר יחיד, ויש הבדל בין איש שאותו נשך כלב ובין איש שנשך כלב, ואפשר גם איש שנשך אותו כלב.

אולי תטענו שכאן אפשר להיעזר במשמעות, כי לא סביר שאיש נשך כלב וסביר יותר שכלב נשך איש. ארחיק עוד קצת ואביא משפט כגון הבא, שבו אפילו המשמעות אינה תורמת לבהירות:
"אדם שתקף גנב זכאי להגנה". אם למשל כותבים כלל כזה בספר חוקים, עדיף להבהיר מי תקף את מי. שניהם יחיד זכר, שניהם יכולים לתקוף איש את רעהו. ולכן נראה שחשוב להבחין בין: "אדם שאותו תקף גנב" ("אדם שתקף אותו גנב / אדם שתקפו גנב") ובין "אדם שתקף גנב".

ולסיום, שורת המחץ על אנשים ושדים: במסורת משתמשים ב"אותו" הזה בצורה מוסתרת קצת:
"אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח ודומה עליו כמי שכפאו שד" (נדרים כ ב).
"מי שכפאו שד" הוא מי שכפה אותו שד, שלולא כן היה כתוב: "כמי שכפה שד", והרי זו בדיוק הדו-משמעות שממנה חששנו: מי כפה את מי? האיש כפה שד, או השד כפה איש? יבוא "אותו" ויכריע. הנחת המוצא תהיה שהסדר הטבעי הוא נושא--נשוא--מושא (איש כפה שד, או שד כפה איש). ואם רוצים להקדים את המושא, נציין זאת בכינוי המושא "אותו" או בכינוי החבור, המוטמע בפועל, איש שכפאו שד, או שד שכפאו איש (לא קריטי לענייננו שהביטוי "מי שכפאו שד").

וייזכר בחריגותו המשפט המוזר "אבנים שחקו מים", מספר איוב, ועל זה בהזדמנות אחרת.

הערה: אזכיר שהניקוד מאוחר מאות רבות של שנים לכתיבה. אם כך, אפשר להמשיך (אני מגדיל בגלל הניקוד).
הניקוד המסורתי לאותו משפט הוא: ,,יב ויאמר האדם: האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה-לי מן-העץ ואכל.
אבל אולי, רק אולי, לא לכעוס, הייתה הכוונה ל"האשה אשר נתתה" (נתת אותה) עמדי?
אמנם כל ה"נתתה" במקרא מנוקד כמו כאן, אבל במקרים רבים אפשר לקרוא את המילה על דרך בראשית לח,כג "ויאמר יהודה תקח-לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה" (=מצאת אותה).